בין אזורים | עידן בן-ארי

 

המבט החטוף אל האיש ההולך לקראתי תר אחרי הפרטים הקטנים. הליכה איטית, נעלי טיולים, זקן כהה וצפוף.

כשאוסף הסממנים נרקם לכדי דפוס מזוהה, מטפס מבטי אל עיניו בבטחון מעושה, ואני ממתינה בנשימה עצורה שהישות מולי תגיב.

צריך לעשות את זה בזהירות, אי אפשר פשוט לקפוץ על כל מושבניק מזוקן באמצע הרחוב.

"היי קטנה", אוסף הסממנים אומר ומחבק אותי. "היי מיילאב", אני משיבה בהקלה ושואפת לקרבי את ריחו המוכר.

 

פרוסופגנוזיה היא ליקוי נוירולוגי המתבטא בקושי בזיהוי פנים.

אדם בעל פרוסופגנוזיה עשוי להתקשות בזיהוי פניהם של אנשים שפגש זה עתה, מכרים ותיקים,

בני משפחתו ואפילו פניו שלו עצמו.

חלקי המוח תקינים, אך הקישוריות בין האזורים האמונים על עיבוד פנים - לקויה.

 

הניתוק בין אזורי המוח השונים הוא מרכז העיסוק שלי בתערוכה.

 

בחלל שלושה אובייקטים דמויי קערה.

קערה היא כלי ביתי של קיבול והכלה, אובייקט מוכר של חמימות ונחמה.

אולם, הקערות בחלל הן אימפוטנטיות - "נכשלות בתפקידן" בדומה לאזורי העיבוד במוחי, וגודלן מאיים לבלוע את המתבונן.

החומרים המוכרים, הפשוטים והמצויים מטופלים באופן המותיר אותם זרים ומתעתעים.

 

הצילומים התלויים בחלל עברו תהליכים שונים של השחתה – נוקבו, נגזרו, נשרפו, החלידו, עוטרו ברקמה

או שהודבקו עליהם חפצים קטנים.

הפגיעה בצילום החד-פעמי, האישי, נטול הגיבוי, יוצרת מעין "הפרעת ראייה" ומעוותת את המציאות,

אך עבורי ההתערבות בו מהווה אור באפלה. לרגע אחד אני כבר לא אבודה לנוכח פניהם של הזרים המצולמים. כל אחד מהם מאופיין בקפידה, עטור סממנים שיבטיחו כי לא יאבד לי בהמון.